שנים של עבודה בנגב ובגליל הביאו אותי לדבר על הצד השני של המשוואה: מה אנחנו עושים כדי להפוך את מקומות העבודה לנגישים יותר ולהביא תעסוקה איכותית לכל נקודה בארץ?

לכתבה >>

הכשרנו עובדים בצפת ובירוחם. עכשיו הגיע תורם של המעסיקים להשתנות

העתיד של התעסוקה בפריפריה לא צריך להיות להביא עוד אנשים מהצפון ומהדרום לעבוד במרכז. העתיד הוא לאפשר להם לעבוד עבור החברות הטובות בישראל, מכל מקום במדינה

לאחר שאישה מצפת הוכשרה לתפקיד מצוין בחברת טכנולוגיה וצעיר מאופקים למד מקצוע מבוקש, אבל החברות דורשות מהם להגיע ארבעה ימים בשבוע לתל אביב — לא באמת הסרנו חסם תעסוקתי. אם כדי לבנות קריירה הם נדרשים לבלות מדי שבוע כמה שעות בכבישים או לעבור לגוש דן, לא יצרנו תעסוקה בפריפריה. במקרה הטוב יצרנו עוד עובד במרכז, וזה ההבדל בין הכשרת עובדים בפריפריה לבין יצירת תעסוקה איכותית בה.

המדינה משקיעה יותר ויותר בהכשרות מקצועיות לתושבי הנגב והגליל. יוזמות כמו "צפון Tech" מבינות שהדרך לצמצום פערים לא עוברת רק דרך מענקים וסיוע, אלא דרך הדבר המשמעותי ביותר שאפשר לתת לאדם: יכולת לבנות קריירה איכותית ולהתפרנס בכבוד. יש הרבה מה ללמוד מהגישה הזו. לא עוד קורס שמסתיים בתעודה ובצילום קבוצתי, אלא ניסיון לחבר בין ההכשרה לבין הצרכים האמיתיים של שוק העבודה, לערב מעסיקים וללוות את המשתתפים גם בדרך למשרה. זה בדיוק הכיוון שישראל צריכה ללכת אליו.

אנחנו משקיעים הרבה מאמצים בשאלה איך להפוך את תושבי הפריפריה למועמדים טובים יותר לעבודה. יצרנו מוקדי תעסוקה מקצועיים בנגב ובגליל המספקים שירותים לחברות במרכז, מה שמאפשר לעובדים לבנות קריירה יציבה בלי לעזוב את העיר, היישוב או הקהילה שבה הם חיים. כל מוקד פעילות מתמחה בתחום אחר: בבית שאן — דיגיטל, פרפורמנס, קריאייטיב, תוכן. בירוחם ובאר שבע — תכנות, רובוטיקה, בדיקות תוכנה ופתרונות הנדסיים. בצפת — הנהלת חשבונות, חשבות שכר, גבייה ותפעול פיננסי. באופקים — מוקדי שירות ותפעול, ועוד סניף שמתמחה בניהול דאטה ו־BI. במצפה רמון — ניהול לשכה, תיאום וניהול אדמיניסטרטיבי בכיר, ובשדרות — דיגיטל.

אבל אחרי שנים של עבודה בנגב ובגליל, הגיע הזמן לדבר גם על הצד השני של המשוואה. מה אנחנו עושים כדי להפוך את מקומות העבודה לנגישים יותר לאנשים האלה?

התרגלנו לחשוב שתעסוקה איכותית היא מקום. בניין משרדים בהרצליה, מתחם ברמת החייל או מגדל בתל אביב. מי שרוצה להיות חלק מהכלכלה המתקדמת של ישראל צריך להגיע לשם. הקורונה הוכיחה כמעט בן לילה שההנחה אינה נכונה. מיליוני עובדים ומעסיקים בעולם גילו שחלק גדול מהעבודה המודרנית אינו תלוי בכתובת. אפשר לנהל צוות, לתת שירות, לכתוב קוד ולנתח נתונים גם כאשר העובדים אינם יושבים באותו בניין. עבור הפריפריה הישראלית זו יכולה להיות מהפכה של ממש.

העבודה ההיברידית יכולה לאפשר לאדם לגור בצפת ולעבוד בחברה שמשרדיה בתל אביב; לחיות בשדרות ולהיות חלק מצוות שיושב בהרצליה; לבנות משפחה בירוחם בלי לוותר על מסלול מקצועי מתקדם. במקום לבקש מאנשים לעקור את החיים שלהם כדי להתקרב להזדמנות, אפשר לקרב את ההזדמנות אליהם.

תעסוקה היא מדיניות אזורית

יש לכך משמעות שחורגת בהרבה מהעובד הבודד. כשצעירים מוכשרים אינם חייבים לעזוב את העיר שבה גדלו כדי לפתח קריירה, נשאר באזור הון אנושי. נשארות משפחות צעירות. נשאר כוח קנייה. מתחזקים עסקים מקומיים, הרשויות מתחזקות ונוצרת סביבת חיים שמושכת עוד אוכלוסייה איכותית. במילים אחרות, תעסוקה איכותית היא לא רק מדיניות תעסוקה. היא מדיניות אזורית.במדינה שבה מאות אלפי אנשים נוסעים מדי בוקר מאותם אזורים לאותם מרכזי תעסוקה, אי אפשר לפתור את בעיית הפקקים רק באמצעות עוד כביש ועוד מחלף. לפעמים הדרך הטובה ביותר היא פשוט לצמצם את מספר האנשים שחייבים להיות על אותו כביש חמישה ימים בשבוע.

כדי שזה יקרה, צריך לעבור לשלב הבא. מעסיקים צריכים להפסיק לראות מרחק גיאוגרפי כחיסרון אוטומטי. ארגונים צריכים לבחון תפקיד לפי היכולת לבצע אותו, לא לפי המרחק של העובד מהמשרד.

בפריפריה הישראלית יש נשים וגברים מוכשרים, משכילים, חרוצים ונאמנים למקום העבודה. הבעיה מעולם לא הייתה מחסור בכישרון. פעמים רבות הבעיה הייתה שהמערכת דרשה מהכישרון להגיע אליה, במקום לבנות מערכת שמסוגלת להגיע אל הכישרון. הניסיון בבניית מוקדי תעסוקה בנגב ובגליל לימד אותי דבר פשוט: אפשר לתת שירות מקצועי ברמה גבוהה לחברות הגדולות בישראל גם משדרות, מאופקים, מירוחם, מצפת ומבית שאן. המרחק אינו הבעיה. המודל הוא הבעיה.

העתיד של התעסוקה בפריפריה לא צריך להיות להביא עוד אנשים מהצפון ומהדרום לעבוד במרכז. העתיד הוא לאפשר להם לעבוד עבור החברות הטובות בישראל, מכל מקום במדינה.

חנה רדו, יזמית עסקית וחברתית, מייסדת גרופ 19 וסופרסונס